|
פרק ד
האם מותר לאדם לשלוח יד בנפשו? פרק ד האם מותר
לאדם לשלוח יד בנפשו? בהקשר עצוב זה מוכרחים להזכיר את הפסוקים בספר בראשית
שמזכירים לאדם שהוא לא ברא את עצמו, ולכן אין הוא אדון לגופו לפגוע בו
או למכור אותו. ועל כך אומרת התורה: "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש"
- זהו מי ששולח יד בנפשו, שעתיד ליתן את הדין לפני הקב"ה. אך אמרו חז"ל שיצא מכלל
זה שאול המלך שנפל על חרבו בהר הגלבוע. כדי שלא לבזות ולהשפיל את כבוד
עם ישראל, הרג את עצמו שלא ליפול ביד פלשתים. וכך אמרו חכמי ישראל על אותם הרוגי מצדה ששלחו יד בנפשם
כדי לא ליפול ביד הרומאים כעבדים שפלים ומבוזים. ועל כך אומרת הגמרא: "אמר ה' מבשן אשיב, אשיב
ממצולות ים" - אלו שלוש מאות ילדים וילדות שנשבו על ידי הרומאים
לקלון, שיהיו זונות לאנשי רומי. והיו מוליכים אותם בספינה. כשהרגישו
הילדות להיכן מוליכים אותן, קפצו לים וטבעו. הילדים שפחדו בתחילה ראו
את מעשי הגבורה של הבנות וקפצו בעקבותיהן לים. ועל כך אומר
הפסוק "אשיב ממצולות ים", שאע"פ שילדים וילדות אלו שלחו
יד בנפשם, מזומנים הם לעולם הבא. וכך מספרת הגמרא: כשחלה ר' יוסי בן קסמא, בא לבקרו
ר' חנינא בן תרדיון. אמר לו ר' יוסי: חנינא אחי, האם אתה יודע שאומה
זו (רומי) המליכוה מן השמים, שהחריבה את ביתו ושרפה אמר לו ר' חנינא: "מן השמים
ירחמו". אמר לו רבי יוסי: אני אומר לך
דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו? לא אתפלא אם לא ישרפו אותך
ואת ספר התורה שבחיקך באש. שאל אותו רק חנינא: רבי, מה
אני לחיי העולם הבא? אמר לו ר' יוסי: אמור לי מעשה
טוב שבא לידך ואומר לך. אמר לו ר' חנינא: מעות של פורים
נתחלפו לי במעות של צדקה ונתתי לעניים. (רבי חנינא ויתר על ממונו והתנהג
לפנים משורת הדין). אמר לו ר' יוסי: הלוואי יהא
חלקי כחלקך, שהיית ותרן בממונך. לאחר כמה ימים נפטר ר' יוסי
בן קסמא והלכו כל גדולי רומי לקברו, והספידוהו הספד גדול. כשחזרו מצאו
את רבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וס"ת
מונח לו בחיקו. תפסו אותו הרומאים וכרכו את ס"ת לגופו והקיפוהו
בחבילי האם מותר לאדם
לשלוח יד בנפשו?
פרק ד כדי שלא תצא נשמתו במהרה. אמרה לו בתו: אבא, איך אראה
אותך כך, האם זו שכרה של תורה? אמר לה: בתי, אם הייתי נשרף
לבד היה הדבר קשה לי, עכשיו אני נשרף וספר התורה איתי, מי שיבקש עלבונה
של התורה יבקש גם את עלבוני. אמרו לו תלמידיו: רבנו, מה אתה
רואה? אמר להם: גווילין נשרפים ואותיות
פורחות. אמרו לו: אף אתה פתח פיך ותיכנס
בך האש, כדי שלא תסבול צער ותמות במהרה. אמר להם: מוטב שיטלנה מי שנתנה,
ואל יחבל הוא בעצמו, לא אשלח יד בנפשי. הממונה על שרפתו של ר' חנינא, קלצטונירי, שאל את ר'
חנינא:אם אני מרבה השלהבת ומוריד מעל ליבך הספוגים, האם אתה מביאני לחיי
העולם הבא? אמר לו: "כן", ונשבע
לו על כך. מיד הרבה בשלהבת ונטל את הספוגים
ויצאה נשמתו של רבי חנינא במהרה. אף הוא קפץ לתוך האש ונשרף יחד עם ר'
חנינא. ואע"פ שאותו קלצטונירי
שלח יד בנפשו, (דבר שר' חנינא לא העז לעשותו) יצאה בת בכה רבי ואמר: "יש קונה
עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים". ועוד סיפרו
חכמים על בעל תשובה שקנה עולמו בשעה אחת, אע"פ ששלח יד בנפשו. אמרו חכמים: יקום איש צרורות היה יהודי שנשתמד והוא
היה בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר. שבת אחת יצאה גזירה על יוסי
בן יועזר שייהרג משום שעסק בתורה. הביאו אותו לפני הקורה כדי לתלות אותו
עליה. אותה שעה עבר יקום איש צרורות רוכב על סוס. אמר יקום איש צרורות
לדודו יוסי בן יועזר בזלזול: ראה את סוסי שהרכיב אותי אדוני עליו, וראה
את סוסך (עץ התליה) שאדונך (הקב"ה) הרכיב אותך עליו. אמר לו ר' יוסי בן יועזר: אם
כך הקב"ה מכבד אותך, שאתה ממכעיסיו - קל וחומר שיכבד אותי, שאני
מעושי רצונו. אמר לו יקום איש צרורות: האם
יש אדם שעושה רצונו יותר ממך? אמר לו ר' יוסי: אם לי שאני
מעושי רצונו נגרם צער כזה, קל וחומר לך שאתה מעוברי רצונו. נכנסו הדברים של ר' יוסי בליבו
של יקום איש צרורות כארס של נחש; הבין הוא שההנאה שיש לו מהרכיבה על
הסוס, ומה"כבוד" שנותנים לו הרומאים, היא "הנאה"
חיצונית וזמנית, אך בחשבון ארוך לאורך ימים דרכו של ר' יוסי יותר נכונה
וצודקת. התחרט על מעשיו והחליט לחזור
בתשובה. הלך יקום איש צרורות וקיים בעצמו
ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק כדי שיתכפרו לו עוונותיו. מה עשה? הביא קורה ונעץ אותה
באדמה. קשר בה חבל וערך עצים, והקיף עליהם גדר של אבנים. נתלה בקורה
ונחנק, נפסק החבל ונפל לתוך האש, נכנסה בו החרב, נהפכה עליו גדר של אבנים,
יצאה נשמתו וקיבלוהו בתשובה. נתנמנם ר' יוסי בן יועזר וראה
את מיטתו של יקום איש צרורות פורחת באוויר, ואמר: "ראו, לשעה קלה
קדמני זה לגן עדן". היה מוכן ר' חנינא בן תרדיון לסבול ייסורים נוראים ובלבד שלא ישלח יד בנפשו. אותם פרק ד
האם מותר לאדם לשלוח יד בנפשו? בודדים שזכו לעולם הבא אע"פ ששלחו יד בנפשם,
הם חריגים מכיוון שדרך תשובתם היתה חריגה, אבל בדרך כלל דבר זה נחשב
כשפיכות דמים. וכך אמרו חז"ל "מי שמעצים עיניו של מת - הריהו
שופך דמים". מי שרואה אדם שגוסס וסובל ייסורים והוא מזרז את פטירתו
ע"י שמעצים את עיניו, הריהו שופך דמים. כי אינו יודע מה מסוגל אותו
אדם גוסס לחשוב באותם רגעים אחרונים, אולי יחזור בתשובה, ואולי יבריא. אבל אמרו חז"ל שאם יש בקרבת ביתו של הגוסס דבר המעכב
את פטירתו כגון נפח שמרעיש ומכה בקורנסו, מותר להפסיקו על מנת שיוכל
הגוסס להשיב נשמתו לבוראו. וכך מסופר בגמרא על פטירתו של רבי יהודה הנשיא: ביום האחרון בחייו של רבי יהודה
הנשיא הכריזו חכמים על יום תענית ותפילה, מה עשתה? זרקה כד של חרס לתוך
ציבור המתפללים, מרוב בהלה הפסיקו להתפלל. באותו רגע ניצחו המלאכים ועלתה
נשמתו של רבי למרומים.
ויותר מכך אמרו חז"ל שמותר להתפלל על אדם שימות. וסיפרו
על כך מעשה שהיה: ר' יוחנן נפחא, גדול חכמי ישראל, עורך התלמוד הירושלמי, היה רגיל ללמוד עם ריש לקיש הוא רבי
שמעון בן לקיש. ריש לקיש זה היה בצעירותו ראש השודדים. פעם אחת ראה את
ר' יוחנן רוחץ בנהר הירדן וחשב אותו לאישה. קפץ ריש לקיש מעל הנהר כדי
לשדוד את ר' יוחנן, וכשהגיע ראה לפניו איש ולא אישה. נדהם ריש לקיש ואמר לר' יוחנן:
יופייך לנשים! ענה לו ר' יוחנן: כוחך לתורה! אמר ר' יוחנן לריש לקיש:אם תחזור
בתשובה אדבר על ליבה של אחותי שתתחתן איתך, היא יותר יפה ממני. הסכים ריש לקיש. עזב את מקצועו
כשודד, החזיר את גניבותיו והלך ללמוד תורה ביחד עם ר' יוחנן. יום אחד נפטר ריש לקיש ונשאר
ר' יוחנן בלי חברותא, בלי חכם שילמד איתו ביחד. ראו כך חכמים ושלחו את
ר' אלעזר שילמד עם ר' יוחנן. אחר מספר ימים צעק ר' יוחנן ואמר: איפה אתה ריש לקיש? כשהייתי אומר דבר הלכה, היית מקשה
עלי עשרים וארבע קושיות, והייתי אומר לך עשרים
וארבעה תירוצים ומתוך כך היתה יוצאת הלכה בכה ר' יוחנן והצטער צער רב
עד שאף אחד לא יכל לנחמו. ביקשו חכמים עליו רחמים שימות,
ומת. וכל כך למה: כי כאשר אי אפשר לחיות נכון, עדיף לעזוב את
העולם הזה וללכת לעולם הבא. ועל זה אמרו חכמים, על ג' עברות "יהרג
ובל יעבור" והם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות האם מותר לאדם
לשלוח יד בנפשו?
פרק ד דמים. מוטב לאדם למות ולא לחיות כרוצח בעולם הזה, מוטב
לאדם למות ולא לעבוד עבודה זרה בעולם הזה; ומוטב לאדם למות ולא לנגוע
באשת איש או באישה זרה. עדיף למות בכבוד וללכת לעולם הבא שלם, מאשר לחיות בטומאה
וניאוף בעולם הזה. השולח יד בנפשו אין לו חלק בעולם הבא ואף נקבר מחוץ
לבית הקברות. ועדיף מהכל לחיות בקדושה בעולם הזה, שזוהי הדרך לזכות בעולם
הבא. ומהו עולם הבא? על כך בפרק הבא.
|