חקר בית העלמין
העתיק בצפת
מבוא
בבית העלמין העתיק אין חלקות
מסודרות או ניכרות. מצבות רבות פזורות במורד, לעיתים בצפיפות ולעיתים בינות לקרחות
ללא מצבות. אולם כשמתקרבים, רואים שבמציאות כל בית העלמין העתיק זרוע בקברים רבים,
גם ללא מצבה מעליהם.
לפיכך קשה לאתר כיום מצבות רבות
בבית העלמין, בעיקר אם לא נשתמר
מקומן בזכרונם של בני משפחה או ידידים. הדבר מכביד על משפחות שהתגוררו בעבר בצפת
והמבקשות לעלות לקברי אבותיהן, ולא פעם גם כדי לשקמם - אך מקומם נעלם מעיניהן. גם
רשימת הנפטרים בבית העלמין העתיק נעלמה זה שנים ולא הגיעה לידינו. בעבר יכלו להיעזר
הפונים ביהודי צפתי יקר בשם יצחק צבי הרץ שהיה ידוע יותר כ"הרשל השמש
(שמס)" שנפטר בשנת תשכ"ב בהיותו כבן 100 ואשר הכיר כל קבר בבית העלמין
העתיק בצפת, אך למרבה הצער לא הותיר אחריו רישומים כלשהם.
לערך בשנת תש"ך (1960) החל
יששכר דב פטמן, ניצול שואה שעלה בשנת תש"ט מהונגריה לצפת, לרשום ביוזמת עצמו
את מקומם של כל הקברים העתיקים והחדשים שמצא בבית העלמין העתיק. את הרשימות שערך
בסדר אלפבתי של שמות הנפטרים, חילק על פי כ"ד אזורים שמיקומם לא סומן על גבי
מפה או תרשים. כדי לסייע לציבור הפונים שהלך וגדל, המועצה הדתית בצפת ביקשה לבצע
סקר מקיף זה בשנת תש"ן (1990), ובמהלכו נסקר עד כה כמחצית בית העלמין.
מקובל בכל קהילה יהודית, שבית
העלמין נוסד זמן קצר לאחר הקמתה ובקרבת השכונה היהודית במידת האפשר. אין בידינו
מידע בדוק למקום שכונת היהודים של צפת בעבר וזאת עד לתקופה הממלוכית (מאות
י"ג-ט"ו למניינם) שאז כנראה לראשונה, קמה השכונה היהודית במקום שבו מצוי
כיום הרובע הספרדי, ולדעתנו גם על השלוחה מדרום לרובע היהודי המכונה כיום
"כתף רימונים" או בערבית: חרת א רומנה, המהווה כיום את הגבול הדרומי של
בית העלמין.
בשל כך נראה שראשיתו של בית העלמין היהודי המוכר
לנו, היתה המורד היורד מכתף רימונים צפונה לעבר בית העלמין עד לנחל הצפוני החוצה
אותו והיורד ממקוה האר"י עד לקבר הושע בן בארי. קבר זה נזכר לראשונה ע"י
תלמידו של רבי עובדיה מברטנורא בשנת רנ"ה(1495) והוא מציין כי הקבר הינו במערה אך ללא ציון. כבר
נוסע זה יזכיר כי בסביבות העיר יש קברי צדיקים רבים, אך לא ציין במיוחד את בית
העלמין בצפת. (קברי ישראל!)
לאחר
מכן ייזכר קבר זה בתיאורו של ר' עובדיה מברטנורא משנת: רפ"ב (1522) המתאר את
הבניין הבנוי עליו ומציין כי הוא מצוי: "בסוף קברי ישראל בצפת", משמע
שהקבר היה הגבול הצפוני של בית העלמין היהודי, ואכן סיור במקום מלמד כי מדרום
לערוץ הנחל שבו נמצא הקבר הבנוי ובמורד התלול העולה ממנו לעבר "כתף
הרימונים", ניתן למצוא מערות קבורה וכן מצבות מאבנים גדולות כדוגמת המצבות
האופייניות לתקופה זו, אך לרוב ללא כל כתובת עליהן. אחד הדברים המייחדים אותו משלושת בתי העלמין
היהודיים העתיקים בארץ {בירושלים, חברון ובטבריה} הוא שהם מצויים במרחק מה מהרבעים
היהודיים ולעיתים גם אינם נראים משם. לעומת זאת בית העלמין היהודי העתיק נוגע כמעט
בשולי הרובע היהודי , וכמעט מכל בית ממנו, ניתן לראות חלק ממנו.
תקופת הזוהר של צפת
הגידול העצום באוכלוסיה היהודית
הביא גם לגידול במספר הנפטרים, ובמהלך תקופת הזוהר החל בית העלמין היהודי להתרחב
גם מצפון לנחל הדרומי, והקבורה בתקופה זו היתה בכל המורד שבין שני הנחלים החוצים
את בית העלמין. אין לדעת כמה יהודים נקברו בתקופת הזוהר בצפת, אך ללא ספק מדובר
ברבבות ורבים מהם ילדים, שהרי בתקופות קדומות אלו לא פעם היתה משפחה יהודית קוברת
מספר ילדים גדול מהילדים ששרדו בחיים, וזאת בשל המחלות והמגיפות הרבות שכילו
לעיתים גם משפחות שלמות. קבורת התינוקות והילדים הקטנים נעשתה ללא הקמת מצבה
וכתובת, אך על מצבות של יהודי צפת הבוגרים, ניתן היה למצוא גם מצבות מפוארות שלא
נודעו כמותן בארץ, שחלקן דומות למצבות המפוארות המצויות בבתי העלמין היהודיים של
קהילות ישראל בטורקיה ויוון.
מאות מצבות יהודי צפת מתקופת
הזוהר שרדו עד היום בבית העלמין, ועל כמה מהן עדיין ניתן לקרוא את הכתוב עליהן.
מצבות אלו אין דומה להן בבית עלמין
יהודי אחר בארץ מאותה תקופה, ואף לא בירושלים שמשם לא שרדו מצבות כה קדומות. יתרה
מזו בניגוד לירושלים, ששם נהגו שלא לכתוב את שמות הנפטרים על המצבות, בשל החשש
שהערביםיפגעו בהן, הרי שבצפת נהגו לכתוב על המצבות את שמות הנפטרים.
המצבות ששרדו מתקופת הזוהר בצפת,
בולטות עד היום על פני בית העלמין כשהן פזורות בו לעיתים בקבוצות. רבות מהן עשויות
מאבנים גדולות שאורכן מגיע לעיתים ל- 2 מ' גובה, ורוחבן נע בין 40-60 ס"מ
ומשקלן לעיתים מגיע לכמה מאות ק"ג. בחלק מהן יש מעין קימור בחלק העליון.
במהלך הסקר האחרון נרשמו גם כמה
כתובות קבר קטנות מאותה תקופה העשויות מאבן רכה, שנקבעו בעבר בתוך שקעים באבנים
הגדולות שעד היום ניתן להבחין בכמה מהן. כתובת כזו בגודל 25X20 ס"מ
נתגלתה לפני שנים ע"י עובדי ההקדש, כשהיא מונחת בסמוך לקבר האר"י ועליה
ניתן לקרוא את חמש השורות הבאות:
ציון הלזו לנפש נכון / ומאד נעלה
כהר"ר /
יהודה הכהן ז"ל נפטר / ביום
ששה ועשרים /
לחודש תמוז שנת השי"ו.
זוהי כתובת מצבה משנת 1556 ונראה
שנותקה ממצבה גדולה שהיתה בסמוך לקבר האר"י ויתר גדולי צפת.
אבנים גדולות אלו הונחו במקורן
על מסדי אבן עשויות מאבנים בינוניות וקטנות, ועדיין ניתן לראות מאות מאלו, בעיקר
בין הנחל הדרומי לשביל המרכזי היורד בלב בית העלמין. אך רק מצבות מעטות שרדו
עליהן, שכן רבות מהן נידרדרו במשך השנים בשל המורד התלול, השטפונות וכנראה שגם
רעשי האדמה הכבדים שפקדו את צפת בעבר. ייתכן גם שעל חלק ממסדי האבן לא הוצבו אבנים
גדולות אלא כתובות קבר, כמו זו המתנוססת כיום על מצבה משוקמת מדרום לקבר רבי יוסף
קארו ועליה חקוקות תשע השורות הבאות:
לפני עליון כיום יאיר / אם גוף נטמן תוך גוש עפר /
במרום שחק נפשו ישאיר / יזהיר זוהר הרקיע / תוך גן
עדן מזהיר מאיר / ראש יחס שבטי ישראל / בן באנשת ושמו מאיר / רודף צדקה וחסד / הגביר אדון מאיר באנבנשת זלהה / יום
ו' ח' לאלול ה'שי"ג.
לפנינו מצבה משנת 1553, בדור שבו
הגיעה קהילת צפת לשיאה והיא מנתה כאמור כ- 6,000 יהודים או כשני שלישים מכלל היישוב
היהודי בארץ. מנוסח הכתובת דומה שהנפטר המכובד: מאיר למשפחת בנבנשתי, היה מגבירי
צפת וממנהיגיה, אולי מאלו שהתעסקו במסחר באריגי הצמר שהיה לבסיס כלכלי ליהודי צפת
ומסד למרכז התורה, החכמה והקבלה של יהודיה. זו הכתובת הארוכה ביותר שנמצאה עד כה
מתקופת הזוהר בצפת ואין דומה לה בכל הארץ, אם כי כאמור מתקופה זו מצויות כתובות
כאלו ואף ארוכות ממנה בבתי העלמין ביוון וטורקיה, שמשם יש להניח עלה הגביר מאיר
בנבנשתי. ייתכן שכתובות כאלו היו גם במערות הקבורה הרבות שרק חלק מפתחיהן גלוי
היום, והמרוכזות משני צידי הנחל הדרומי ובחלק המרכזי של בית העלמין. גם תופעה זו
של קבורה במערות רבות מאפיינת בית עלמין זה, ומערות הקבורה נזכרות כבר בתיאורים
הראשונים של בית העלמין, אולם רק מעטות מהמצבות העתיקות שרדו שם על אף שמצבות הקבועות
במערות יכולות להשתמר מאות שנים ללא קושי. אולם התקרות של מערות אלו נוטות להתמוטט
תדירות, בפרט ברעשי האדמה שפקדו את צפת לאחר מכן, ולפיכך חלק נהרס כליל, אחרות פיתחן
נסתם ויש כאלו שתקרתן התמוטטה, וכך נוצרה שכבת סלע רך ששימשה לקבורה מאוחרת. כאמור,
היתה צפת מרכז לגדולי הקבלה והחכמה בעם היהודי דאז, וכאשר נפטרו גדוליה, ייחדו להם
חלקות מיוחדות שנשתמרו עד היום. רבים הם החכמים והצדיקים שמקום קברם נזכר לעיתים
בעבר, אך אבד בשל מצוקות הזמן שפקדו את צפת לאחר יובל שנים של תקופת הזוהר.
בדור
יורד
החל
מסוף המאה הט"ז למניינם, החלה האימפריה העות'מאנית לרדת. הידרדרות זו והקמת
מרכזי אריגת צמר באירופה שהתחרו בזו שבצפת, גרמו לירידתה של קהילת צפת המפוארת
שנמשכה כמה דורות והיתה מלווה במצוקה חברתית ואישית קשה. אז גם הועמד בסכנה קיומו
של בית העלמין,זאת אנו מוצאים באיגרתו החשובה של ר' משה אלשיך, "חזות
קשה": "וידעו ישראל כי בצאת ישראל ממנה (מצפת) יתר הישמעלים כי יעבירו
איש את מחרשתו ואת אתו לבלע ולהשחית".. אמנם בית העלמין לא נחרש, אך מצבה של
קהילת צפת ועימה בית העלמין, הלך והידרדר. משפחות רבות עזבו את העיר לבלי שוב, ולא
היה דואג להן לבתיהם שנתרוקנו והן לבית העלמין שהמצבות שבו החלו להתפורר ולהיעלם,
שכן הקהילה הדלה לא יכלה שוב להחזיק את כל המצבות, למעט מצבות גדולי צפת וצדיקיה
אשר שימשו לרבים מקום עלייה לרגל. אלו הזכירו לעיתים גם קברי רבנים וגדולי צפת
ששוב אינם ידועים לנו ומקומם אבד בשל מצוקות הזמן.בסתיו תקכ"ה (1764) פקדו
שני רעשי אדמה כבדים את צפת, שבהם נספו כ- 160 יהודים, שהיוו אז כשליש מכלל הקהילה
היהודית הדלה בעיר. עד כה טרם נתגלתה מצבה אחת של חללי הרעש הראשון, אם כי דומה
שרבים מהם נקברו בחלק הצפוני מצפון לשביל היורד לקברי עולי הגרדום. שם נתגלו גם
מצבות אחרות מאותה תקופה המונחות על הארץ והבנויות מאבן אחת בממדים של 60-80 X 40-60 ס"מ, כאשר הכתובת עליהן חקוקה באותיות גדולות, והיא
נושאת גם את שם המשפחה של הנפטר כמקובל בעדות מזרח, ובשונה מן המצבות האשכנזיות,
שעליהן היה נהוג עד לפני כמה דורות לחקוק רק את שם הנפטר ואביו. על אף שחלק ממצבות
אלו גלויות לשמיים זה 200 שנה ויותר, הרי שהחקיקה המעולה עליהן מאפשרת לעיתים
פיענוח הכתובת.
בין
רעש לרעש - פריחתה מחדש של הקהילה
13
שנה לאחר הרעש הראשון, בשנת תקל"ז (1777), החלה עליית החסידים הגדולה, שביססה
את הקהילה בצפת והיתה לאבן שואבת לעליית רבים הן ממערב והן ממזרח. בשנת תקס"ח
(1808) עלו לעיר ראשוני ה"פרושים" - תלמידי הגאון מוילנה. זמן קצר לאחר
מכן, החלו גם מאות משפחות מיהודי צפון אפריקה לעלות לצפת. נראה שאז החלו לקבור חלק
מהנפטרים האשכנזים בחלק העליון של בית העלמין מעל לקבר, וזאת על מפולות עפר שגלשו
עליו וכיסו לעיתים גם קברים קדומים יותר. אחרים נקברו במקומות מרוחקים יותר, כמו
באיזור, שבו מצוי קברו של רבי לייב בעל הייסורים, שנפטר בסתיו תקצ"ז (1836),
וקברו מהווה כיום מקום לעלייה לרגל לרבים. דומה היה שהנה שבו ימי הגדולה של
קהילת צפת, כאשר בסוף שנת תקצ"ו (1836) יש להעריך את גודל הקהילה בכמעט 4000
נפש, והיא היתה אז שוב הקהילה היהודית הגדולה ביותר בארץ ובה התגוררו קרוב למחצית
מיהודי ארץ ישראל - ואז בא הרעש הגדול.
הרעש
הגדול
ביום
ראשון כ"ד בטבת תקצ"ז (1.1.1837) בשעת בין ערביים, זעו לפתע אמות הסיפים
וצפת והגליל כולו נפגעו באחד מהרעשים הכבדים ביותר שפקדו את צפון הארץ זה דורות
רבים. צפת נהרסה כמעט כליל. במיוחד נפגע הרובע היהודי ששכן אז והיום, על מדרון
תלול הבנוי על סלע רך. נראה שכל החלק התחתון של הרובע היהודי שבו היה חלק ניכר
מהשכונה האשכנזית דאז, קרס במפולת קרקע לתוך בית העלמין,וכך היו לרבים מיהודי צפת
- בתיהם לקבריהם. מספרם של הניספים ברעש איום זה, היה קרוב לאלפיים נפש מישראל,
דהיינו כמחצית מהקהילה. שבועות רבים
נמשכה קבורת נספי הרעש ולעיתים נקברו משפחות שלמות באין שריד להן, ללא מצבה
וכתובת, מחמת מצוקות הזמן או בשל הקושי לזהותם. עקב המספר הגדול של הניספים,
החליטו שלא לקבור אותם בסמוך לקברי משפחותיהם, אלא בחלקה מיוחדת, בחלק העליון של
בית העלמין, שייתכן כי נוצר ממפולות הקרקע. במשך שנים לא ידע איש את מקום קברם של
קרוב לאלפיים נפש מישראל שניספו ברעש.כאשר החל הסקר החדש של בית העלמין בקיץ
תש"ן (1990), התרכזה תחילה העבודה בחלקה המערבית העליונה, שצורתה כעין משולש,
בין בית כנסת האר"י לקבר האר"י. שם, במרכז החלקה, נמצאו תלוליות עפר
ועליהן קברים רבים מוקפים במסגרות אבן קטנות וללא מצבות. אז הועלתה ההשערה שאולי
זהו מקום קברם של חללי הרעש. ואכן לאחר מאמצים רבים נתגלתה בסתיו תשנ"א
(נובמבר 1990 } מצבה קטנה נסתרת בשיח ועליה כתובת בת שבע שורות:
נ"ע
/ (דוד) בענרט / פריסאלאו / נלב"ע יום א' כ"ד / טבת ש' תקצ"ז /
ביום הרעש לפ"ק / תנצב"ה.
החלק העליון של המצבה חסר ושם
כנראה נכתב שמו של הנפטר. בסמוך לה היתה עוד מצבה, אולי של אשתו, אך כל מה ששרד
מהכתובת היה כנראה שם אביה ושנת הפטירה:
...ברוך...תקצ"ז
מכאן שלדעתנו, רבים מהקברים
הפזורים סביב קבר זה ללא מצבה ומוקפים כאמור רק במסגרת אבן, גם אלו שייכים לחללי
הרעש הגדול. ייתכן שהיתה אז הפרדה בין נפטרי העדות ושם נקברו רק האשכנזים ואילו
הספרדים קברו את מרבית מתיהם מהרעש בחלקה הספרדית, כלומר בצפון בית העלמין.
דבר התגלית פורסם לראשונה מקץ
מספר שבועות, בעת האזכרה בבית הכנסת אבריטש, במלאת 150 שנה לפטירתו של האדמו"ר
אברהם דוב בר מאבריטש, שניצל בנס מרעש זה. ברעש נספו גם עשרות רבנים וחכמים שעלו
לצפת מכל רחבי העולם ושמותיהם ידועים לנו בחלקם,אך במהלך הסקר נמצא רק עוד קבר של
אחד מחללי הרעש, הלא הוא קברו של הרב ר' אברהם אנהורי, אב"ד הספרדי של צפת,
שעלה ממרוקו ומצבתו נתגלתה בירכתי המערה הידועה כיום בשם מערת סתהון ושבבו.
בין הרעש הגדול למלחמת העולם הראשונה
הרעש הנורא ושתי הפורענויות
הסמוכות שבהן נשדדו יהודי צפת בידי המורדים בשלטון המצרי, הביא להידלדלות הקהילה
היהודית בעיר וכאשר פקד משה מונטיפיורי את קהילת צפת בשנת תקצ"ט (1839) לא
מנתה הקהילה אלא 1,300 נפש בלבד, דהיינו כשליש מכלל הקהילה
שהיתה בה שלוש שנים קודם לכן, ערב הרעש הגדול. אולם פורענויות אלו לא מנעו את המשך
גידול היישוב בצפת וצמיחתו של הרובע היהודי לממדים הידועים לנו כיום. ערב מלחמת
העולם הראשונה תרע"ד (1914) מנתה קהילת צפת למעלה מ- 8,000 נפש, כעשירית מכלל
היישוב היהודי בארץ. ברובע היהודי היו 50 בתי כנסת גדולים וקטנים, עשרות תלמודי
תורה, ישיבות ומוסדות צדקה וחסד. נפטרי צפת מאותה תקופה נקברו בכל רחבי בית העלמין,
ולמעשה מרבית המצבות שנראות כיום בבית העלמין העתיק, הינן מהתקופה שבין הרעש הגדול
למלחמת העולם הראשונה.
המצבות מתקופה זו מתאפיינות בשני
סוגים. הנפוצה יותר הינה המצבה הבנויה. אורכה הממוצע נע בין 1.5 עד 2 מ', וגובהה
ורוחבה בין 40-80 ס"מ. הכיוון הכללי של מרבית המצבות הינו צפון דרום שכן
ביקשו כמסורת ישראל לקבור את המת ורגליו לירושלים. לב המצבה ממולא באבנים קטנות
והיא מטויחת. את הכתובת של מצבות כאלה ניתן למצוא בשני מקומות. בחלק ניכר מהמצבות,
בעיקר של הספרדים, אך רבים של האשכנזים, כתובת המצבה נקבעה לצידה והיא חקוקה על
אבן רכה שגודלה נע בין 40-80 ס"מ והיא לרוב שקועה בכמה ס"מ מפני המצבה.
הכתובות השתמרו ברובן, לרבות אלו שנקברו לצד צפון, שם השמש מכה פחות בפני המצבה.
אותן מצבות שבהן נקבעה הכתובת על פני המצבה שאז היא לרוב נמוכה יחסית מהמצבות
האחרות ושגודלן הגיע לעיתים לאורך כמטר, חשופות לפגעי האקלים, ולכן ההשתמרות שלהן
פחות טובה, ולעיתים מצאנו כי הן טושטשו לבלי הכר, לאחר כ-60 שנה, שבהן נחשפו לשמש
היוקדת לגשם ולשלג.
פורענויות מלחמת העולם הראשונה תרע"ד -
תרע"ח (1914-1918)
עם תחילת מלחמת העולם הראשונה,
ירדה על היישוב היהודי בארץ פורענות גדולה בעיקר בשל המצב הצבאי ששרר בה ובשל הפסקת
זרם התרומות מהעולם היהודי לארץ שהיוו מקור קיום חשוב לרבים. מקץ4 שנות המלחמה,
פחת היישוב היהודי בארץ כולה מ- 85,000 נפש ל- 56,000 נפש ואולי פחות. אך המכה
הקשה ביותר נחתה על הקהילה היהודית בצפת, שהאוכלוסיה בה פחתה לערך בשני שלישים ולא
נותרו בה עד לסוכות תרע"ח (ספטמבר 1918), כאשר נכנסו אליה הצבאות הבריטים,
אלא כ- 2,600 נפש. משערים כי בארבע שנות המלחמה נספו בצפת במגיפות ורעב כ- 3,000 ,
יהודים ועוד עשרות או מאות מיהודי צפת מתו בגדודי מגויסי הכפייה ובגלות. רבים
מקברי הנספים באותה תקופה אינם נושאים מצבות, הן בשל דלות האוכלוסיה והן בשל
העובדה כי לעיתים נספו ברעב ובמגיפות משפחות שלמות.
רבים מנספי המלחמה קבורים בחלק
הצפוני של בית העלמין, שם גם מצוי קברו של ד"ר אברהם גרין שהיה הרופא של צפת
דאז ונספה ממחלה אך חמישה חודשים לפני סיום המלחמה. מעניין שעל כמה מהמצבות של
נפטרים בשנת תרע"ז (1917) חקוקה שנת עזר"ת, כרמז לעזרה ולישועה המקווה
שרבים מיהודי צפת לא זכו לה אז. על כמה מצבות גם צוין שהנפטרים הינם מגולי יפו
שגורשו מעירם ומתל אביב בשנת תרע"ז (1917).
תקופת השלטון הבריטי
קהילת צפת לא התאוששה מפורענויות
מלחמת העולם הראשונה, ובתקופת 30 שנות השלטון הבריטי, שבה גדל היישוב בארץ פי אחד
עשר, קהילת צפת פחתה בכמחצית, וערב מלחמת העצמאות לא מנתה אלא 1,200 נפש בלבד.
בתקופה זו נמשכה הקבורה למעשה במרבית שטח בית העלמין, אם-כי כפי שניתן לראות,
מרבית קברי האשכנזים מצויים בחלק הדרומי ועדות המזרח המשיכו לקבור בחלק הצפוני. אז
לראשונה החלו להקים גם מצבות זקופות כמקובל כיום, אם כי מספרן אז היה קטן יחסית. קהילת צפת הקטנה ידעה אז
פורענויות קשות שירדו עליה עם
התגבר העימות עם הערבים . ביום כ"ג באב
תרפ"ט (29.8.29) התנפלו לפתע ערביי צפת על שכניהם היהודיים, שעימם חיו במשך דורות והרגו בהם ללא רחם. כמנהג ישראל
מזה דורות, ביקשו ליחד לחללים אלו חלקת קדושים מיוחדת, ומרבית חללי טבח צפת נקברו
בחלקה אחת המצויה כיום בסמוך לשביל היורד לקבר עולי הגרדום.
פורענויות נוספות באו על יהודי
צפת בעת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936) שאז הותקפו הרובע היהודי
ויהודי צפת לא פעם. באחת ההתקפות ביום כ"ו באב תרצ"ו (13.8.39), הצליחו
פורעים ערבים לחדור לרובע דרך בית העלמין ולרצוח את סופר הסתם אלתר יחיאל צבי
אונגר ואת שלושת ילדיו. קבריהם הסמוכים זה לזה מצויים כיום מצפון לשביל היורד לחלקת
עולי הגרדום. יצוין כי הפורעים הערבים נהגו לכלות אז את זעמם גם במצבות בית
העלמין, שלעיתים שימשו להם בעמדות מסתור וירי לעבר הרובע היהודי, ועד היום ניתן
לראות מצבות שהכתובת עליהן שבורה בזדון.
קבורת עולי הגרדום
הבריטים העלו לגרדום 12 הרוגי
מלכות מלוחמי אצ"ל ולח"י, 7 מהם קבורים בבית העלמין היהודי בצפת. אך אף
אחד מהם אינו יליד צפת ומתושביה, והם נקברו בה בשל העובדה שהבריטים ביקשו למנוע
הפיכת הלוויתם להפגנה מרשימה, ולכן קבעו את צפת המרוחקת ממרכזי היישוב למקום
קבורתם. ביום כ"ו בניסן תש"ז (6.4.47) נקברו בה ארבעה הרוגי המלכות
שהועלו לגרדום בכלא עכו: דב גרונר, דב רוזנבאום, מרדכי אלקחי אליעזר קשאני. וביום
י"ב באב תש"ז (29.7.47) הובאו למנוחת עולמים בצפת: וויס יעקב, חביב
אבשלום ונקר מאיר שנטמנו כולם בחלקה אחת מתחת לקברות קדושי הפרעות והמאורעות. לאחר
הקמת המדינה הוקמו קברים צבאיים על קברם, ובסמוך להם, כעבור שנים, נבנתה לזכרם
בעיצוב האדריכל י.יהודה, אנדרטה הבולטת למרחקים.
במלחמת העצמאות
ערב פרוץ מלחמת העצמאות התגוררו
בצפת 1,200 נפש בלבד, גם הפעם הם
היו חייבים לעמוד על נפשם. כבר ביום ל' בכסליו תש"ח (13.12.47) שבועיים לאחר
החלטת החלוקה, נפל בה החלל היהודי הראשון, מנחם מזרחי, אשר נרצח בשוק בידי ערבים
וגופתו לא נמצאה עד היום, והוא נחשב לנעדר צה"ל הראשון. מאז ובמשך חודשים
רצופים היה הרובע היהודי נתון למצור חלקי ולהתקפות רבות. מאות מיהודי צפת, מלוחמי ההגנה
והאצ"ל ובשיתוף פעולה עם הפלמ"ח, התגייסו להגנתה והגנו עליה באומץ
ובנחישות, וזאת עד לשיחרורה של צפת בידי הפלמ"ח בקרבות הקשים על המצודה ועל
המשטרה בימים א, ב, באייר תש"ח {48\5\10,11} בחמשת החודשים האלו נפלו 51
יהודים מהם 11 אזרחים ו- 40 לוחמים כמחציתם מלוחמי הפלמ"ח, שמסרו נפשם על
שיחרור צפת. התקריות הרבות באזור בית העלמין לא איפשרו כמעט את הקבורה בו, והחל
מיום י"ג באדר א' תש"ח (23.2.48) נקברו מרבית הנפטרים והנופלים על הגנת
צפת, על "גבעת חנה" הסמוכה יותר לעמדות מגיני צפת. שם נוסד לאחר מכן בית
העלמין הצבאי של צפת.
לאחר הקמת המדינה
אל 1,200 היהודים, שנותרו בצפת
לאחר שיחרורה, הצטרפו אלפי עולים חדשים שהגיעו אליה. היות אף לאחד מהם ולא היו
קרובים בצפת, הרי שכאשר הם נפטרו, העדיפו מרביתם להקבר בחלקות הסמוכות לרובע
היהודי. כך קמו שתי חלקות קבורה חדשות הניכרות מיד במצבות הזקופות. מרבית האשכנזים
נקברו משני צידי השביל היורד ממקוה האר"י לקבר האר"י, ואילו רבים מעדות
המזרח נקברו מתחת לבית העלמין הצבאי. בחלוף השנים נתברר כי המשך הקבורה בבית
העלמין הישן כרוך למעשה בביזיון המתים, שכן לא פעם, כאשר נכרה קבר חדש, נמצא כי
הוא מצוי על קברים עתיקים. בשל המורדות התלולים בו, התקשו רבים לבקר את מצבות
קרוביהם, וכך שרר במקום אי סדר נורא והזנחה הולכת וגוברת.
כתוצאה ממעורבות של רבנים והתעניינות
ציבורית רבה, ובהתאם לפסק דין של בית הדין הרבני בצפת בראשות הרב הראשי הרה"ג
הרב שמחה א' הכהן קפלן זצ"ל, ביקרה בצפת בשנת תשכ"ב (1962) ועדה מטעם
משרד הדתות שקבעה שיש ליסד בית עלמין חדש, לסגור את בית העלמין הישן ולאסור לקבור
שם.
על מהלך הסקר ותוצאותיו
הסקר החל בקיץ תש"ן (1990)
ונסתיים כעבור שנתיים, לאחר שנבדק באופן יסודי כמחצית משטח בית העלמין העתיק, בין
שני הערוצים היורדים ובין רח' האר"י ועד לגבולות בית העלמין החדש.
עד כה נסקרו לפי החלוקה החדשה 4
חלקות המצויות במרכז בית העלמין, שבהן נרשמו כאמור 2,428 כתובות על מצבות. כאמור
אין אלו כל המצבות בשטח זה, שכן מרבית המצבות ובעיקר אלו של נפטרים מלפני הרעש
הגדול משנת תקצ"ז (1837) ואף לאחר מכן, הינן ללא כתובות או שנעקרו וכוסו
באדמה במפולות הגשמים והשלגים או שנופצו ביד זדונית.
יש צורך להמשיך לסיים את הסקר
כדי שישתלב בפרוייקט שיקום בית העלמין העתיק, המהווה את אחד האתרים הלאומיים
החשובים בארץ ישראל ולעם היהודי בכלל.