|
כמה מותר לאדם לבכות?
פרק טו פרק טו כמה מותר
לאדם לבכות? אמרו חכמים
שאין על האדם לבכות יותר מדי ולשקוע בדיכאון ובייאוש, אלא להצטער כדרך
שבני אדם מצטערים. מעשה באישה אחת שגרה בשכונתו של רב הונא עם שבעת בניה.
יום אחד מת לה אחד הבנים, התאבלה עליו האישה ובכתה הרבה מדי. ראה זאת
רב הונא ואמר לה: אישה יקרה, אנא אל תבכי יותר מדי על בנך שמת, לא טוב
הדבר אשר את עושה, את גורמת הגמרא אומרת: "אל תבכו למת ואל תנודו לו" - אל תבכו למת
יותר מדי ואל תנודו לו יותר מהזמן מכאן ואילך, אמר הקב"ה, אין אתם רחמנים יותר ממני,
ואם תבכו הרבה על המת, אתם גורמים שלבסוף תבכו רק על עצמכם או על צרה
אחרת שתבוא ח"ו. ולכן מי
שהוא בעל נפש ויש בו מאהבת ה' ומאמין בתורתו הקדושה, אם אירעה לו איזו
צרה ח"ו כגון אבידת ממון או מיתת בנים שהיא הקשה מכולן, יסבול כאבו
בסבלנות. ואל יפליג בצערו יותר על מה שציווה הקב"ה בתורתו. וידע
שכל מה שעושה הקב"ה, לטוב הוא עושה, ואף על פי שלפעמים אין הדבר
נראה במבט ראשון, אחר שנים מרובות או מועטות רואים את הטובה. וגם אדם
שמת לו מת, יזכור את הפסוק "בנים אתם לה' אלקיכם - לא תשימו קרחה
בין עינכם למת", שאסור לאדם לתלוש שערותיו בצערו או לשקוע בדכאונו,
אלא צריך לזכור שאנו בני הקב"ה בני אל-חי, ואין אדם מישראל מסיים
את תפקידו בשעה שהוא נפטר מהעולם הזה. אחד משלושה
עשר העיקרים שקבע הרמב"ם, שהם יסודות האמונה של הדת היהודית, הוא
- "אמונה בתחיית המתים". את האמונה
הזו צריך להעמיק ולהשריש היטב בדעתנו וליבנו, מפני שישנם אנשים אשר אצלם
המושג "אמונה בתחיית המתים" שגור על פיותיהם, אך לפי מעשיהם
מוכח שזה רק מן השפה ולחוץ. פרק טו
כמה מותר לאדם לבכות? ומתי האדם
נבחן אם הדבר מושרש אצלו או לא? כאשר הוא
עובר משבר בחיים, כגון שמת לו קרובו או ידידו האהוב ביותר, ובגלל הכאב
והצער העמוק מתמרמר בבכי כאילו נפרד ממנו לעולמים ואין באפשרותו יותר
לראותו. תורתנו הקדושה
ורבותינו הקדושים ז"ל לא אסרו על האדם לבכות על מתו. כי טבע העולם
כאשר אוהבים נפרדים, בוכים הם על כך שלא יראו זה את זה תקופה מסוימת,
אע"פ שהפרידה לא תהיה ממושכת. וכן קורה כאשר אם שולחת את אחד מבניה
למקום רחוק לזמן ארוך, היא בוכה ומצטערת. ואין באותו בכי הכחשה לכך שהיא
עתידה לראותו שוב. ולכן לא אסרו חכמים בכי על המת, אלא אסרו רק לבכות
ולהתאבל יותר מדי. כי המרבה בצער מתקרב לייאוש ומוכיח שאין לו אפשרות
לראותו שוב. מסופר על הגאון מוילנא (הגר"א) שהגיעה אחותו לבקר
אותו אחרי שלא ראה אותה לגאון מוילנא
היה הביטחון שייפגש עם
אחותו לאחר המוות בוודאות כזו, כמו שאנו בטוחים בעצמנו שגם מחר נחיה.
ישנם צדיקים אמיתיים שבשעת מיתתם היו מספרים על סב-סבו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל
הרב הראשי לארץ ישראל הראשון, שהיה מחסידיו הראשונים של הבעל שם טוב.
בשעה שעמד למות היו כל הניצבים לידו בוכים ועצובים. אמר להם הרב: "אין
אתם צריכים לבכות, להיפך וכבר כתב
הרמב"ם - הטובה הגדולה שהנפש מקבלת בעולם הבא אי אפשר להבינה בעולם
הזה. כמו שעיוור מלידה אינו יודע להבדיל בין הצבעים מפני שאין באפשרותו
לחוש ולהבין אותם, כך אין אנו יכולים להבין הנאת העולם הבא. מפני שבעולם
הזה מרגישים רק
|
