פרק ח                                                                                                                         איך דנים את האדם?

פרק ח

איך דנים את האדם?

הגמ' במס' שבת אומרת:

כשמגיע האדם לעולם העליון שואלים אותו מספר שאלות חשובות על מעשיו בעולם הזה. על שאלות אלו לא יכול האדם לשקר כיוון שהוא בעולם האמת, והוא בעצמו רואה את מקומו.

שאלה ראשונה שואלים אותו: האם היית אדם נאמן? האם נשאת ונתת באמונה? האם לא רימית במסחר, במס הכנסה ובשאר מקומות?

שאלה שניה: האם קבעת זמן מיוחד ללמוד תורה? אפילו זמן מסוים, ביום או בלילה ובלבד שיהיה קבוע.

שאלה שלישית: האם עסקת בפריה ורביה? האם דאגת להקים משפחה? או שדאגת לפרנסה ועבודה מכובדת במקום להקים משפחה?

שאלה רביעית: האם ציפית לישועה? האם חיכית באמת לבנין בית המקדש ולגאולת ישראל על אדמתו?

שאלה חמישית: האם למדת חכמה? האם התעמקת בלימוד התורה? או שמא רק קראת וקבעת עיתים לתורה?

שאלה שישית: האם הבנת דבר מתוך דבר? האם את מה שלמדת בתורה, עשית בחיים?

והשאלה השביעית היא החשובה מכולן: האם באמת היית ירא ה'?

ושאלה זו חשובה מכולן, מפני שאם יענה אדם על שש השאלות הראשונות: כן! ועל השאלה השביעית יענה: לא! יהיה דומה הוא לאדם שיש לו מחסן מלא תבואה אך מחסן זה פרוץ ובתוך מחסן זה יש להקות עכברים. כל מה שיכניס אדם לתוך המחסן, יתחסל במהרה ע"י העכברים והגנבים.

ועל דין זה ידעו חכמי ישראל וחששו מפני יום דין זה. וכך מספרת הגמרא:

כשחלה ר' יוחנן, נכנסו תלמידיו לבקרו, כשראה אותם התחיל לבכות.

אמרו לו תלמידיו: רבינו, למה אתה בוכה?

אמר להם: אם היו מעמידים אותי למשפט לפני מלך בשר ודם שאם יכעס עלי אין
כעסו כעס לעולם, ואם הורג אותי הוא פוגע רק בגופי ולא בנשמתי וזו פגיעה מוגבלת, ואם יכול אני לשחדו בממון ולהיפטר מן הדין, עם כל זה הייתי בוכה. עכשיו שאני עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה למשפט, שכעסו כעס עולם, מיתתו מיתת עולם ואין אני יכול לשחדו, לא אבכה?!

ולא עוד אלא שיש לפני שתי דרכים: אחת לגיהנום ואחת לגן עדן, ואין אני יודע באיזו מוליכים אותי. שם יראו לי כל המעשים הרעים שעשיתי.

אמרו לו תלמידיו: רבינו, אם אתה אומר על עצמך כך, אנחנו מה יהא עלינו?

אמרו חכמינו זכרונם לברכה - שלושה דברים קרובים יש לו לאדם בחייו. בניו ובני ביתו, ממונו, מעשיו הטובים.


איך דנים את האדם?                                                                                                                                    פרק ח

בשעת צאת נשמתו, קורא האדם לידידיו ומבקש מהם שיצילו אותו מן המוות. צועק
צעקה ראשונה ואומר: אוי לי! ממוני הצילני! הרבה טרחתי כדי להשיג אותך, עבדתי בשבילך יום ולילה, אנא עזור לי!

עונה לו המלאך הממונה על הממון ואומר לו: הממון הוא של הקב"ה, שנאמר:"לי הכסף
ולי הזהב אמר ה' צבאות", ואין הכסף יכול לעזור לך. אבל תקבל מכל רכושך תכריכים להיקבר בהם.

צועק צעקה שניה ואומר: אוי לי! ביתי הצילני!

עונה לו המלאך: כל העולם של הקב"ה הוא, שנאמר: "לה' הארץ ומלואה", אבל יעשו לך קבר.

צועק צעקה שלישית ואומר: בני אהובי, הצילוני!

אומר לו המלאך: אין מי שיצילך, שנאמר: "אח לא פדה יפדה איש", גם זה שצריך לעזור לך, צריך מישהו אחר שיציל אותו. אבל קרוביך וחבריך ילוו אותך עד לקבר.

צועק צעקה רביעית ואומר: מעשי הטובים, הצילוני! אנא עזרו לי, אין מי שיעזור לי מבלעדיכם, רחמו עלי!

מיד עונים לו מעשיו הטובים ואומרים: "אל תירא ואל תחת", אנו נעמוד לצידך בעת הדין ונעזור לך בכל צרה כפי יכולתנו. עתה לך בשלום. לפני שתגיע לעולם הבא אנו
נבוא ונלמד עליך זכות, שנאמר: "והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך".

      משלו חכמים משל:

למה הדבר דומה? לאניה שהפליגה בים ולאחר זמן הגיעה לאי אחד ועגנה שם. האי היה מרהיב ביופיו. גדלו בו אילנות יפים במראם שעליהם היו פירות עסיסיים וטעימים. מעיינות של מים מתוקים וקרים זרמו בין העצים, וציפורים מילאו בשירתן את האי.
ירדו אנשי האניה לנוח, לאכול מפירותיו ולשתות ממימיו.

חלק מהאנשים שמרו על קשר עם האניה, וכשהאניה הפליגה חזרו הם לאניה לתפוס את מקומם.

חלק מהאנשים החלו להתרחק מהאניה; כשראו שהם במרחק, מיהרו הם בריצה כדי שיוכלו לעלות לאניה.

חלק אחר של אנשים התרחקו מהאניה ואמרו: למה לנו למהר, טוב לנו באי, נחכה עד שנשמע את שריקת צופר האניה ואז נעלה לאניה.

חלק אחר של האנשים נהנו מהשהיה באי והם רצו להישאר בו הרבה זמן, ליהנות מכל הטוב שיש בו; אנשים אלה לא רצו כלל לחזור לאניה.

כשהאניה עמדה להפליג באו אנשי הקבוצה הראשונה, אחרי שאכלו ושתו וראו טוב והביאו איתם פירות לאניה. הם באו ומצאו את מקומם.

אותם אנשים שהתרחקו וחיכו לצפירת האניה, נמשכו בלי משים אחרי הפירות הטעימים ושאר מנעמי האי; כשהאניה צפרה, השליכו בחפזה את כל מה שאספו, ובריצה מבוהלת באו לאניה. אלו שהיו קרובים הגיעו לאניה, ובקושי נמצא להם מקום ישיבה. אך הרחוקים, רצו אחרי האניה ושחו במים הקרים. הזריזים שבהם הגיעו קרים ורטובים בחוסר כל לאניה.

אנשי הקבוצה הראשונה נשארו באי. אכלו מפירותיו בכל פה ונהנו בכל כוחם. אך ברדת החושך בא הקור ואיתו באו כל החיות השואגות לטרף. הללו התכרבלו מרוב קור ופחד ובכו והצטערו על טיפשותם.


פרק ח                                                                                                                         איך דנים את האדם?

כך החיים בעולם הזה.

יש החיים בעולם הזה קשורים עם העולם הרוחני, הללו חיים בעולם הזה ובעולם הבא.

יש בני אדם שבתחילת ימי חייהם ונעוריהם הם מתהוללים ונמשכים אחרי אוכל וכסף ותענוגות, אך עם השנים מבינים הם שלדרך חיים כזו אין תועלת ותכלית, והם חוזרים בריצה ובכך מצליחים לתקן את דרכם.

יש בני אדם שמניחים את התשובה עד יום המיתה. ואז לפעמים הם מצליחים לתקן משהו ולפעמים לא.

ויש שנשארים מרצון בעמק הבכא. מראים את עצמם בשמחה, אך יודעים הם את אחריתם.

וחשוב מאוד שידע האדם שכל מה שיקבל בעולם האמת מגיע לו על חטאו ולא על חטא אחרים, שכל מה שיהיה לו בעולם הבא ובעולם הזה הוא תוצאה ישירה של מעשיו ולא של מעשי אחרים, וכך מובא במדרש:

אחר פטירתו של אדם באה נשמתו של אדם הראשון ואומרת: "אתה גרמת המיתה לבני אדם". משיב לה אדם הראשון: בתי, אני חטא אחד חטאתי. כמה עבירות עברת בכל
ימי חייך? אם במצוות שבין אדם למקום ואם במצוות של בין אדם לחברו. באותה
שעה אין לאדם המת פתחון פה להשיב, והולך ממנו בבושה וכלימה.

ומספר המדרש שכשדנים את האדם מראים לו רשימה של כל העוונות שעשה בעולם הזה. ואם ישאל האדם בתמיהה - כיצד אפשרי הדבר שיודעים בשמים על העוון שעשיתי בחדרי חדרים ובמקומות נסתרים מעיני אדם? אומרים לו: נשמתך היא שמספרת.

משל למה הדבר דומה? למלך שהיה חתנו בא לבקרו. אמר לו המלך: חתני היקר, מדוע עשית אתמול כך? מדוע הלכת שלשום למקום פלוני? והיה חתנו כועס על עבדי המלך
על שסיפרו למלך על כל מעשיו, שהרי איש לא ראה אותו חוץ מהם. אמר לו המלך: לא עבדי סיפרו לי עליך, הרי אשתך שהיא בתי סיפרה לי מה שעשית.

כך נשמת האדם שהיא בתו של הקב"ה, עולה לרקיע לילה לילה ומספרת היא כל מה
שעשה האדם באותו יום. ואומר הפסוק: "וביד כל אדם יחתום" - שאחר שאדם רואה בשמים את מעשיו, הוא חותם בעצמו שהוא עשאם. (עוד לפני שהומצאו הטייפ והרדיו) שדיבורו של אדם נשאר ונשמע ומעיד על מעשיו, ככתוב: עין רואה ואוזן שומעת וכו'.

      וכתוב: "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה", אמרו חז"ל לעתיד קורות ביתו של אדם מעידין עליו.

ועוד מסופר בגמרא:

רבי, הוא רבי יהודה הנשיא, ואנטוניוס קיסר רומי היו ידידים טובים. הם הרבו לשוחח בענייני אמונה ומחשבת ישראל. אחת השאלות ששאל אנטוניוס את רבי היתה: כאשר דנים את האדם בבית דין של מעלה ורוצים להענישו על חטאיו, יכולין הגוף והנשמה לפטור את עצמם מעונש.

כיצד?

הגוף יכול לומר - הנשמה חטאה. וההוכחה היא שמיום שיצאה ממני הנשמה הרי אני מוטל כאבן בקבר ולא זז, ואין אני יכול לחטוא.

הנשמה יכולה לומר - הגוף חטא. וההוכחה היא שמאותו יום שעזבתי את הגוף הרי אני פורחת באויר כציפור נודדת ואין אני חוטאת.

אמר לו רבי יהודה הנשיא: לשאלתך, אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם


איך דנים את האדם?                                                                                                                                    פרק ח

שהיה לו פרדס והיו בתוכו עצים נאים ונדירים עם פירות יפים. הפקיד המלך שומרים על הפרדס, אחד חיגר ואחד סומא, כדי שלא יוכלו השומרים לגנוב מהפירות.

אמר החיגר לסומא: אני רואה בפרדס פירות נאים, בוא ונלך שנינו וניקח מאותם פירות ונאכל. עלה החיגר על הסומא, הדריך אותו כיצד ללכת, קטפו פירות מהעצים ואכלום.

לאחר מספר ימים בא המלך, בעל הפרדס, וראה שנגנבו הפירות הנאים. שאל המלך את השומרים: היכן הפירות? אמרו לו: לא יודעים! אנחנו לא יכולים לקטוף מהעצים, האחד מאיתנו סומא והשני חיגר! שמע המלך את תשובתם, והלך ובדק את גדר הפרדס  ומצאה שלמה, שלא עבר בה אדם. ידע המלך שרק השומרים גנבו מהפירות.

מה עשה?

הרכיב את החיגר על כתפיו של הסומא והביאם כך לכס המשפט.

כך הקב"ה שם את הנשמה בתוך הגוף ודן אותם כאחד.

רבי יהודה זה חי ומת באופן מיוחד במינו. לא היה שום הפרש בחייו בין חייו הגשמים לחייו הרוחניים, ולכן קראו לו "רבינו הקדוש". היה רבי יהודה הנשיא עשיר עצום ונשיא בעמיו: מכובד על עמו ועל אומות העולם. מצד שני לא נהנה מ"העולם הזה" לעצמו אפילו באצבע קטנה.

מתוך גאונות תורנית וראייה נכונה של תרבות ישראל, יצר רבי יהודה הנשיא יצירה אדירה שהשפיעה לטובה על קורות עם ישראל. הוא ערך את המשניות, כתב אותן וסידרן.

גאון אדיר זה נפטר בצורה מאוד מיוחדת שהדגישה את הקשר בין החיים למוות.

 

 

 

הבא>        <אחור