בעיות הלכתיות סבוכות יש
בשיקום בית העלמין העתיק. עתיקותו של בית עלמין זה הביאה חלק מהשאלות לפני פוסקי
ההלכה שהיו בימים ההם, פוסקים מהשורה הראשונה של עם ישראל. בשולחן ערוך ובבית יוסף
של רבי יוסף קארו ז"ל נידונו נושאים אלו בהרחבה, המשיכו את דרכו כל גדולי
עולם שממזרח וממערב, שעסקו בשאלות הכרוכות בשיקום בתי עלמין והתוו לנו דרך סלולה. אי אפשר
להיכנס לכל הבעיות העומדות בשיקום בית עלמין זה במאמר קצר זה, אך יש כמה עקרונות
הלכתיים בסיסיים בשיקום בית העלמין.
העיקרון הראשון המונח
ביסוד העבודה הוא כי יש חיוב לקבור כל מת. וכאשר למת אין קוברים, המצוה היא רבה
יותר כיוון שהוא כמו "מת מצוה", ואנו חייבים לקבור כל מת או עצם, שנאמר
"לא תלין וגו' כי קבור תקברנו" (דברים כא כג). כל מת שאינו נקבר וכל עצם
המתגוללת ברגלי אדם וברגלי בהמה, הם בזיון למתים ולחיים. חכמי ישראל החמירו מאוד
בעניין ביזוי מתים (מדרש תנאים שם ומס' שמחות פ"ד הלכה לד). וכל אדם מצטער
ובהול על כבוד מתו יותר מעל ממונו (שבת מד ע"א). ואם בבית קברות רגיל כך, על
אחת כמה וכמה בבית קברות זה.
לא רק קבורת מתים היא
מצוה מהתורה אלא גם קבורת עצמות (חת"ס שנ"ג). ועל בזיון קבוע כגון זה:
"צריכים להשתדל בזה ולהוציא הוצאות כדי יכולתם אף שיכבד העול על הציבור"
(שיבת ציון המובא בפ"ת).
ביזיון בית עלמין הוא גם
ביזיון בפני אומות העולם המכבדים קברי אבותם, וזלזול שלנו בקברים חילול ה' הוא,
באומרם שישראל מזלזלים באבותיהם ובגדולי אומתם. וכשרוצה נחמיה לשכנע את אתרחשסתא
המלך, הוא מדגיש את חובתו לטפל בקברי אבותיו: "אם על המלך טוב ואם ייטב עבדך
לפניך אשר תשלחני אל יהודה אל עיר קברות אבותי ואבננה", והמלך נענה לו ושולחו
לבנות את עיר קברי אבותיו, ולבסוף נבנתה ירושלים ונבנה הבית השני.
באגרות משה יו"ד רמ"ז נדון נושא בית העלמין העתיק בקרקא, מקום
קבורת הרמ"א ועוד גאוני עולם שרצתה הממשלה לבנות עליו, שם נשאל הרב משה פיינשטיין
זצוק"ל עד כמה חיוב הציבור לטפל ולמונעם מסלילת כביש. והשיב הרב ז"ל כי
בדרך כלל החיוב עלינו הוא לא לבזות את בית העלמין ואין חיוב עלינו למנוע בכל דרך
מהגויים לבזות בהוצאה מרובה, אבל בתלמידי חכמים וכל שכן כאלו שהם רבותיהם של כל
ישראל בדורם ובדורות שאחריהם עד עולם, שמחויבים לכבדם מצד כבוד תורה בעצם ובוודאי
"יש חיוב להוציא הוצאה מרובה". ומה נאים דבריו, דברי אלוקים חיים לבית
החיים בארץ החיים בעיה"ק צפת"ו.
"כבוד החיים" או
"כבוד המתים"
בתי עלמין הם מקומות
שהוקצו לצורך המתים ולא לצורך החיים.
ולכן אם יש ניגוד בין טובת החיים לטובת המתים, טובת המתים קודמת. כיוון
ש"המתים קנו את מקומם", וכך מופיע הדבר בהלכה. הרמב"ם בהלכות אבל
פי"ד הלכה י"ב כותב: בתי הקברות אסורין בהנאה. כיצד, אין אוכלין בהם
ואין שותין בהם ואין עושין בהן מלאכה ולא קורין בהן ולא שונין בהן. כללו של דבר,
אין ניאותין בהן ולא נוהגין בהם קלות ראש. מכאן ברור שאסור להתקין כבישים או שבילים
בבית עלמין באופן שיגרום בזיון למתים. ולכן פסקו החכמים בכל מקום שיש להמנע מסלילת
כביש או דרך על בית העלמין. וברור הוא כי אף שלא נפסקה הלכה (כר' ישעיה) שיש איסור
הנאה מעפר שעל הקבר, עם כל זה לדעת כולם קיים החיוב שלא לנהוג בקברים קלות ראש.
אמנם יש חילוק גדול בין שבילים חדשים הנעשים לכתחילה בבית העלמין על מקום הקברות,
אף לצורך בית עלמין, שאז יש מקום לסברא לאוסרם מדין ביזיון קברים, לבין מקום המשמש
להילוך לרבים שאנו רוצים לעשותו שביל מסודר כדי שלא יזיקו לקברים. ולכן אין עושים
שבילים במקום שלא הוחזק להילוך רבים, מחשש כבוד מתים, שאין המת הקבור תחת השביל
צריך לסבול למען אחר שבאים להתפלל על קברו. (ועיין ארץ החיים לר' חיים סתהון בעניין
קו הביוב). ולכן במקום שממילא הולכים יום יום על קברים שהולכים ונהרסים, יש חיוב
גדול לכסות את הקברים, ועליהם לעשות דרך כדי שלא ימשיכו הקברים להיפגע. יש ליצבם
ולחזקם כדי שלא ייסחף העפר ויתגלו הקברים והעצמות. ואם יש צורך, לחפור בזהירות בין
הקברים כדי להכין את יסודותיו שלא ייסחף בגשם. יש לעשות זאת על ידי ח"ק
שיחפרו בזהירות, לראות שלא יחפרו ח"ו במקום שיש קבר. כיסוי זה יש להשתדל
לעשות בגובה ג' טפחים. כיסוי זה יש לעשות אף במקום שלא ניכרים קברים אך הולכים בו
רבים, כי מן המפורסמות הוא שכל בית עלמין זה מלא קברים עד אפס מקום, וראוי לעשות
כל שביכולתנו כדי להציל את כבודם.
יש אומרים "שב ואל
תעשה עדיף" מחמת הספק. אך אין הדבר אמור כך בבית עלמין, כיוון שיש מצוות
שמוטלות עלינו לעשות, כדי למנוע את ביזיון החיים והמתים. וכשיש חיוב על אדם לעשות
ואינו עושה, צריך הוא להביא קרבן נדבה. ובמיוחד כאן ששב ואל תעשה מביא נזק לקברים,
ובעוון "ביזיון המתים" סובלים החיים. וכבר כתב החתם סופר בתשובותיו,
ביורה דעה סימן שנ"ג, לאחד השואלים בעניין בית קברות, שרצה לאסור פעולות מחמת
החשש והספק: "ויש לתמוה על חסידותו וצדקותו של מעלתו שכתב ש'אפשר שבזמן הזה
לא שייך זה'. בסברת הכרס לדחות הלכות קבועות וכן לא יעשה. אם כן לא שבקת לנו
תורה".
אחד מיסודות ההלכה בהרבה
מקומות ובמיוחד בבית העלמין העתיק הוא "מנהג בית העלמין" וכדי להבין
חשיבותו של "מנהג בית עלמין" כדאי לראות את הדיון ההלכתי בבעיית העברת
צינור ביוב בבית העלמין העתיק, בעיית הבעיות בשיקום בית העלמין.
מעל בית הקברות
בעיה"ק צפת"ו יש בור של שופכין. בעבר הרחוק היו השופכין עוברים בין שני
ההרים של בית הקברות בצורה פתוחה. לאחר מכן בנו בור הקולט את השופכין של כל העיר
העתיקה ומעביר אותם לבור אחר ע"י משאבות שלא דרך בית הקברות.
המציאות היא שהמשאבות
הנ"ל אינן עובדות בצורה תקינה על אף התיקונים שמבצעים בהן לעיתים קרובות. כל
אימת שיש תקלה או הפסקת חשמל, עולה הביוב על גדותיו ומציף קברים בבית הקברות. מים
אלו נשפכים מהמשאבות לתוך בית הקברות, עוברים על קברים ואף הורסים את חלקםף, וכדי
ביזיון וקצף.
בעבר הרחוק עבר הביוב
בואדי שמתחת למקוה האר"י. וגם כיום נראה שמצוה וחובה לבנות את הצינור
הנ"ל כדי להציל קברות הצדיקים מביזיון, ואין בעניין זה שום חשש, אחר שנהגו כך
מאז ומעולם. ומספר טעמים לכך: הראשון והחשוב הוא שהביוב היה עובר מימים קדמונים
בנחל זה וא"כ לא הקצו מקום זה לבית קברות כלל . ואף אם הקצוהו, ידעו דבר זה
כל הנקברים בבית הקברות ועל דעת כן נקברו בו. ואפילו לא היה בעבר ביוב, יש להתיר להעבירו אם כל זה נעשה לצורך רבים
מק"ו מפינוי קבר המזיק רבים. וכ"ש כאן שהמעשה הוא בעיקרו לכבודם של
המתים. וכ"ש שביוב זה היה מאז ומעולם בבית הקברות בצפת, והתירו להשתמש בו
מאיזה טעם שיהיה. ומנהג עיר הקודש צפת"ו נקבע על פי גאוני עולם, תושבי העיר
הזאת. ומהם רבן של ישראל מרן הקדוש מהר"י קארו זיע"א, הרב המבי"ט
זיע"א, מהר"מ קורדובירו והאריז"ל, ומהר"ש אלקבץ, ומהר"ש
סאגיס, ומהר"ם אלשיך, ומהר"ם גאלנטי, ומהריט"ץ, ומהרימ"ט,
ומהר"א גאליקו, ומהר"ח רופא, ומהר"ש אוזידא, ומהר"ם אוחנא,
ושאר הגאונים החסידים זלה"ה, קרוב לשלוש מאות במספר - כמובא בהקדמת
ארה"ח. כל אלו מלבד כל גאוני הדורות שבאו אחריהם שכל בית ישראל שותה מפיהם,
שאם נבוא למנותם יכלה הדף והמה לא יכלו. כל אלו בוודאי ובוודאי ידעו את הדין
וההלכה ונתנו לכל אנשי עירם להשתמש בביוב זה. ואם נבוא לערער על אדירי עולם אלה
שכל בית ישראל הולך על פיהם, ולא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש. והסומך עליהם
כסומך על השכינה שהיתה מדברת מתוך גרונם.